התחילו בקטן, סיימו בענק

אלברט איינשטיין, הפיזיקאי הגאון, לא דיבר על גיל שלוש, ואלכסנדר דיומא, הסופר הצרפתי הדגול, לא ידע לכתוב עד גיל שתים-עשרה. האמורא רבי שמעון בן לקיש היה בצעירותו ראש חבורת שודדים ומתאבק עם חיות טורפות בקרקס, ורבי עקיבא, גדול חכמי ישראל, למד לקרוא לראשונה בגיל ארבעים * גם אם כולם רואים בכם לא-יוצלחים, הרב יוני לביא קורא לכם להביט לייאוש ישר בעיניים

מכירים את הסיפורים על הגאונים האלו? אותם יצורי-על שבגיל שנתיים כבר קראו שוטף, בגיל חמש סיימו את מלאי הספרים בביתם, בגיל שבע עשו למורים שלהם בית ספר ובגיל עשרים וחמש זכו בפרס נובל? האם שמעתם על אותם צדיקים שבגיל ארבע עשו סיום על זבחים-מנחות, בגיל תשע שלטו בירושלמי בעל פה, ובגיל שבע-עשרה, כשהתורה כולה מונחת בכיסם ישר והפוך, מונו לראש הישיבה, רב העיר, ואב"ד של כל המחוז?

גם אם נניח שהסיפורים הללו נכונים, נדמה שחוץ מקריאות התפעלות גלויות והרגשות תסכול סמויות, אין מה לעשות עם עלילות גבורה כאלו. כי, מה לעשות, אנחנו הרי לא כאלה. אנחנו בני אדם רגילים.

מתברר שקיימים בעולם גם סיפורים בכיוון הפוך לגמרי, על כאלו שבילדותם היו בינוניים ומטה, נמנמו בשורה האחרונה בכיתה ונחשבו חסרי סיכוי. על ילדים שבבית התייאשו מהם, המורים בבית הספר לא סבלו אותם, ואף אדם לא היה מהמר שהילד הזה עוד ישנה יום אחד את ההיסטוריה.

מעניין שכמה מהשמות הגדולים שהזניקו את האנושות קדימה, וששמם מפאר היום את כל ספרי הלימוד, נחשבו בילדותם כישלון גמור. כיצד זה ייתכן, מה בכל זאת אִפשר להם להצליח, ואולי חשוב מכול – מה זה אומר לנו?

"מה יהיה אתך בסוף, אלברט?"
אלברט איינשטיין נחשב הגאון המדעי של המאה ועשרים. אבי המכניקה הקלאסית, ממציא תורת היחסות וזוכה פרס נובל על הסברת האפקט הפוטואלקטרי. עד היום שמו משמש שם נרדף לגאונות. גם אם אנחנו לא מבינים מה אומרת בדיוק הנוסחה המפורסמת E=mc2 שהיוותה בסיס לפצצת האטום, אנחנו יודעים שאיינשטיין היה זה שהגה אותה. ובכן, המוח הגדול הזה צמח בראשו של ילד שלא הוציא מילה מפיו עד גיל שלוש. אלברט הקטן נולד למשפחה יהודית בגרמניה בשנת 1879. היה לו ראש גדול ומעוות, מה שגרם להוריו לחשוב שמשהו לא בסדר אצלו. הוא היה ילד שמן שכונה "אבא דובי", בודד מחברים, שבילה את זמנו בבניית ארמונות קלפים. מוריו טענו שהוא אִטי, חושב שעות לפני שהוא משיב על שאלה ולא מצליח לזכור חומר בעל פה. הוא נחשב תלמיד בעייתי במיוחד בבית הספר שלו, עד שאחד המורים אמר לו פעם: "אתה, בחיים לא תגיע לשום מקום. עדיף שתעזוב את בית הספר ותוותר על בחינות הבגרות". הוא לא העלה בדעתו שה'לא יוצלח' הזה יהפוך להיות אחד המדענים החשובים בהיסטוריה. כעבור זמן לא רב איינשטיין הנער אכן נטש את הלימודים בבית הספר. אביו שכנע אותו להיות מהנדס אך הוא נכשל בבחינת הכניסה לבית הספר הפוליטכני בציריך. מלבד מתמטיקה, בכל שאר המקצועות הוא קיבל שתי נקודות מתוך עשרים. לבסוף הצליח להתקבל לבית ספר קטן בעיר אארו, אך עם סיום הלימודים גילה שכולם מסרבים לקבל אותו לעבודה בגלל הישגיו הלימודיים ובגלל יהדותו. התפנית התרחשה כשבגיל 23 קיבל עבודה מעניינת במשרד הפטנטים בעיר ברן בשווייץ. מה שקרה מהשלב הזה והלאה הוא כבר נושא לכתבה אחרת.

סופר שלא ידע לכתוב
תומס אלווה אדיסון (1847–1931), הממציא האמריקני שרשם 1,093 פטנטים על ההמצאות שלו, שהמפורסמות שבהן הן הפונוגרף שהפך לפטיפון, נורת החשמל, הטלגרף הדו-כיווני ועוד. הוא גם שכלל המצאות של אחרים: הטלפון, הדינמיט, מצלמת הקולנוע ועוד. האם ידעתם שתומס הקטן הספיק לבלות חודשים ספורים על ספסל הלימודים עד שמוריו התלוננו שהוא "קופצני ורשלני" ואמו החליטה להוציאו מבית הספר? אדיסון נשאר בבית והחל לקרוא את הספרים של אביו. בגיל תשע קרא על העקרונות של ניוטון וקיבל מהם השראה. במרתף בית המשפחה בנה לעצמו מעבדה ראשונה וערך סדרה ארוכה של ניסויים. רובם נכשלו, כולל כמה פיצוצים לא כל כך סימפתיים. בגיל 12 עבד כמוכר עיתונים, חטיפים וממתקים ברכבת, ובהמשך במכירת ירקות. הוא סבל מחירשות חלקית מנערותו ופוטר לעתים קרובות מעבודתו. כל זה לא עצר אותו בדרכו הלאה לגילוי הדבר הבא, עד שנחשב גדול הממציאים בעולם.

אחד הספרים המפורסמים, שבעבר, טרם עידן "הארי פוטר", לא היה נער שלא קרא אותו, הוא "שלושת המוסקטרים". הוא נכתב בידי הסופר הצרפתי הנודע אלכסנדר דיומא (1802–1870) שכתב מאות יצירות, ספרים מצליחים ושירים. ובכן, מתברר שעד גיל 12 דיומא כלל לא ידע לכתוב. עברה עליו ילדות לא פשוטה כשבגיל ארבע אביו מת מסרטן בקיבה. משפחתו שקעה בעוני, ואת השכלתו רכש בבית כשאמו היא זו שמלמדת אותו לקרוא. כשהמצוקה גוברת והאם שוקעת בדיכאון, אלכסנדר הקטן נאלץ להסתדר לבד ולחנך את עצמו כמיטב יכולתו. כשהוא מגיע לגיל התיכון השכלתו שואפת לאפס, והניסיונות ללמדו כושלים. ה'מקרה האבוד' הזה יהפוך להיות בתוך שנים לא רבות לאחד הסופרים הגדולים של כל הזמנים, עם הספק אדיר של למעלה ממאתיים מחזות, רומאנים וספרי מסע.

גם על תחילת דרכו של אחד המפורסמים מבין נשיאי ארה"ב, אברהם לינקולן (1809–1865), מעטים יודעים. לינקולן היה מגדולי האישים של האומה האמריקנית וידוע בזכות המהלך ההיסטורי מעורר ההשראה ששם קץ לעבדות. פחות ידוע שתחילת דרכו הייתה מרה וקשה. ימי ילדותו היו תמהיל של עוני, מצוקה ואסון. הוריו היו איכרים שלא ידעו קרוא וכתוב. אחיו הקטן מת בגיל צעיר מאוד, ובני המשפחה, כולל הילדים, היו רתומים לעבודה מפרכת בשדות. בגיל שבע זכה לבלות קצת בבית הספר, אך את רוב זמנו נאלץ להקדיש לעבודות כמו ניכוש עשבים, שיוף קרשים וניסור עצים. אמו מתה כשהיה בן תשע, ואביו, שמיהר להתחתן שוב, צפה לבנו עתיד כאיכר, כמותו. עד גיל 15 הספיק ללכת לבית ספר רק בין עונת האסיף בחורף לבין החריש באביב. הוא עבד עוד בכמה עבודות מזדמנות ואף שימש פקיד דואר, אך המוטיבציה הגדולה שלו להתקדם וללמוד לא נתנה לשום דבר לעצור אותו.

ראש השודדים ורועה הצאן שאינו יודע צורת אות
אלה אמנם ידועים מעט יותר, אבל אי אפשר שלא להזכיר אותם כשמדברים על התחלות קשות: רבי שמעון בן לקיש, מגדולי חכמי התלמוד, היה בתחילת דרכו ראש חבורת שודדים (בבא מציעא פד,א) ובצעירותו אף מכר עצמו להתגוששות עם אנשים וחיות טורפות (ע"פ גטין מז,א). המפגש עם רבי יוחנן יצר אצלו מהפך ותפנית בדרך חייו, עד שהפך להיות תלמידו והחברותא שלו.

שלא לדבר על רבי עקיבא, מגדולי חכמי ישראל שבכל הדורות והמנהיג הרוחני של מרד בר כוכבא, שנזכר בתלמוד הבבלי למעלה מ-1,500 פעמים. עד גיל ארבעים הוא לא ידע אפילו לקרוא. הוא היה ממשפחה של גרים, עני מרוד, ועבד כרועה צאן אצל כלבא שבוע העשיר. שנים רבות לאחר מכן סיפר לתלמידיו עד כמה שנא באותם הימים תלמידי חכמים, עד כדי רצון לפגוע בהם פיזית (פסחים מט,ב).

אשתו, רחל, העשירה והאצילית, דחפה אותו להניח הכול ולתת לתורה להיכנס ללבו, והשאר כידוע היסטוריה.

לא לברוח מתסכול
האם באמת דווקא לאלו שנחשבו בילדותם לא יוצלחים וכאלה שעתידם חסר תוחלת, יש סיכוי מיוחד להצליח בחיים? ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני המלמד במרכז רוטנברג ובעוד כמה מקומות, מציע להיזהר מהכללות. "יש כאלו שהגיעו רחוק אבל התחילו מנקודות טובות, ויש שהתחילו מנקודת פתיחה גרועה ובאמת נשארו שם. אין ספק שהנסיבות משפיעות, אבל רק ברמה מסוימת. אין לנו בחירה בשאלה האם להתמודד עם הנסיבות, אך יש חירות מוחלטת בשאלה איך להתמודד אִתן, וכל אחד עושה את זה בדרכו. כשהייתי בתחילת לימודי הפסיכולוגיה שלי נתקלתי בשני סיפורים זהים לגמרי מלבד השורה האחרונה שלהם. הם סיפרו על אדם המתאר את אביו שהיה מוצלח מאוד בלהיות כישלון גמור... הוא היה מכור לאלכוהול, שיכור המתגולל בקיאו, מובטל, לא יוצלח וכו' וכו'. אלא שהסיום היה שונה. האחד, שבכמה מובנים לא היה שונה מאביו, חתם את דבריו ואמר: 'דבר אחד טוב יצא לי מזה. עד היום אני יודע ליהנות עד הסוף מבקבוק יין טוב בלי לחשוב מה יהיה מחר'. השני, שהפך להיות אדם הגון, עצמאי, המנהל את חייו בהצלחה, אמר: 'למדתי ממנו ממה להיזהר. אני לא נוגע באלכוהול'. במילים אחרות, גם אם יש בעולם שלנו דטרמניזם (=השקפה שלפיה מהלך האירועים קבוע מראש ומתבסס ישירות על מהלכם של האירועים הקודמים), הוא נוגע רק לעצם הצורך שלנו להתמודד. אך יש לנו חופש גמור בשאלה איך לעשות את זה".

כהנא מחלק את האנשים שהיה להם קשה כשהיו ילדים אך בסופו של דבר הצליחו, לשתי קבוצות.

"נקודת התחלה גרועה יכולה להביא ילד לייאוש ולהרמת ידיים. אף על פי כן, יש כוח עצום לבחירה החופשית ולכוח הרצון של האדם להתגבר למרות הכול. אין דבר שקורה לאדם שהוא גזר דין סופי. דמוסתנס, מדינאי אתונאי שנחשב נואם דגול בקנה מידה היסטורי, התחיל את חייו כמגמגם. מצב כזה יכול להוציא ילד מהמשחק לגמרי. אך הוא לא ויתר וכדי להתגבר על המום שלו היה הולך לחוף הים, שם חלוקי אבנים בפיו, ולקול רעש הגלים מנסה לתרגל את עצמו בנשיאת נאומים. יש סוג שני של אנשים שתחילת דרכם הייתה קשה מכיוון שהייתה להם אינדיבידואציה חזקה – נטייה לעשות דברים בדרך שלהם. יש לי ידיד, פרופסור למתמטיקה, שסיפר לי שעד השמינית הוא היה הכי גרוע בכיתה. 'אבל אז, כשכולם הפסיקו להבין, פתאום אני התחלתי'. כשזה עבר מדקלום טכני של נוסחאות לרמות גבוהות יותר של יצירתיות וחשיבה מקורית, היכולות הגנוזות שלו באו לידי ביטוי".

ד"ר כהנא מפתיע וטוען שהנכס החשוב ביותר הוא היכולת להתמודד עם תסכול ולספוג כישלון. "לפני שנים ערכו מחקר בארה"ב. לקחו קבוצה של ילדים בעלי גאונות, ועקבו אחריהם לאורך שנים. רצו לבחון מי מהם יצליח בחיים. התברר שהיו ביניהם כאלו שלמרות נתוני הפתיחה המבטיחים הגיעו למקומות עלובים למדי. התברר שהאינטליגנציה אינה הדבר החשוב ביותר. רק כשהיא הייתה משולבת עם תכונות אישיות מסוימת, ביניהן אלו שצייַנו קודם, אפשר להגיע להישגים מרשימים".

גם להורים יש חלק בסיפור הזה?
"בוודאי. יש הורים שעושים טעות ויוצרים אצל הילד תחושה שהוא חייב להצליח. הם לא מפתחים אצלו את היכולת להתמודד עם תסכול. התוצאה היא שכאשר הוא קצת נכשל ולא הולך לו - יש נפילה טוטאלית. בתחילת הדרך ההורים צריכים לתת לילד מטלות שמתאימות ליכולת שלו. לא להעמיס יותר מכפי כוחו. הדבר הבא הוא ללמד אותו להתייחס נכון לכישלונות. 'בסדר, זה קרה. בוא נחשוב איך ממשיכים הלאה'. כשההורה מתייחס נכון לנפילות, הילד מַפְנִים את זה כגישה לחיים. אם כל זה לא קרה בילדות, אפשר לרכוש את זה גם בגיל מבוגר, אבל זה נעשה קשה יותר".

ומה לגבי ילד שבכלל לא מצליח?
ד"ר כהנא נחרץ בדבריו: "אין דבר כזה. כל ילד מצליח במשהו. יש לנו נטייה פסולה ל'האחדה'. לקחת דבר נקודתי ולראות אותו כחזות הכול. זו טעות. יכול להיות שהציונים שלו נמוכים אבל הוא מצייר יפה, ייתכן שיש לו כישורים חברתיים גבוהים. יש דברים שחשובים לא פחות מיכולת קוגנטיבית. צריך לטפח את החלק שטוב בו, לתת לו חשיבות לפחות באותה מידה של הדברים שהוא לא מצליח בהם. שלא ירגיש שהוא נֶפֶל. כי אם ירגיש כך, יש סבירות גבוהה שזו תהיה נבואה שתגשים את עצמה".

יש משהו קסום בסיפורי מופת על כישרונות אדירים ועל יכולות עצומות שפיעמו בכל מיני גדולי עולם כבר מגיל אפס. הבעיה היא שזה עלול להפוך אותם ללא רלוונטיים עבורנו. חמוּר מזה – במוחנו עלולה להיתקע התפיסה השגויה שיש מי ששפר מזלו להיוולד על פסגת ההר, שאצלו הכול בא בקלות, שהוא קיבל מתנות משמים ורק בזכותן הגיע לאן שהגיע. אלברט איינשטיין, תומס אדיסון ואלכסנדר דיומא, ולהבדיל – רבי שמעון בן לקיש, רבי עקיבא ואִתם עוד רבים מחכמי ישראל, מלמדים אותנו שלא פחות משחשוב הכישרון והגאונות המוּלדת, חשובה ההתמדה, המסירות והרצון. לא משנה איפה התחלת, מה שחשוב הוא איפה תסיים.

בכתבה נעזרתי בספר "אנשים גדולים, התחלות קטנות" מאת ז'אן ברנאר פואי וסרז' בלוך.
הכתבה המלאה התפרסמה ב"עולם קטן"